פייסבוק

שנים ארוכות נודעתי בהתרחקותי מפייסבוק. עוד כשהרשת החלה דרכה ("ואז אתה יכול לשלוח לי ביצה מתנה!!") זה נראה לי מטופש והמוני ונמנעתי מזה. המשכתי להחזיק במראית עין של התרחקות "אידאליסטית" או מתנשאת גם כש"פייסבוק" קצת הפך לשם נרדף ל"אינטרנט". המפלצת הלכה ותפחה, בנתה בתוכה ערים ועיירות, מהן יפות ומהן מכוערות. ואני בשלי – לא מתחבר לפייסבוק. לא נכנס לתרבות הלייקים וצבירת החברים המזויפים. לא מפקיר את מסתרי אישיותי בידי מוחכוורת.

בעת העתיקה של האינטרנט הייתי פעיל במידה זו או אחרת במה שהיה מקובל באותם ימים: ICQ, mIRC, פורומים, "במה חדשה" ושלל אופנות שעלו ופרחו עד ששקעו למצולות. פתחתי וסגרתי לא מעט בלוגים. ברוב הדברים לא השקעתי באופן רציני במיוחד, כיאה וכמתבקש מאדם בינוני וסביר בשנות העשרים המוקדמות לחייו. אמנם כבר הייתה קיימת החרדה מהתחברות לרשת הנוירונים העצומה ההולכת ומתהווה, אבל זו לא הייתה חרדה משתקת. להיפך – היא הייתה מלווה בהתלהבות מהדבר החדש הזה שנוצר.

מה הרחיק אותי? ההתפוצצות חסרת הפרופורציה של עידן המידע? שינויים ותהליכים שעברו על החיים שלי? נסיבות שרירותיות לחלוטין שתפחו והתפתחו לדבר מה בעל מראית עין של משמעות? תהיה הסיבה אשר תהיה, התרחקתי והתרגלתי למצב שיצרתי. בניתי רושם של אידאולוגיה שמתנגדת לרשת החברתית התנגדות פסאודו־הומניסטית, מתנשאת ויהירה. ותחת כל השכנוע העצמי והחיצוני הזה התחבאה הסיבה האמיתית: פחד.

לא רק הפחד להתבטא, להיחשף, ליצור ולהתמשך אל מעבר לעצמי. יותר מכל אלו משתק במיוחד הפחד להתחייב ולעמוד מאחורי הדבר אותו אני יוצר. זכורה לי התחושה שהרגשתי כשהבנתי שהעבר הדיגיטלי שלי שמור במרתפיה של גוגל וזמין לכל דורש. רשת חברתית כדוגמת פייסבוק רק מחמירה את המצב עם העבר המצטבר שהיא יוצרת, מעין מודל ברגסוני של ההיסטוריה שלנו. המודעות המטאפיזית לעבר זה מרתיעה, מרתיעה מאוד.

כל כך קל לבחור במיסתורין תיעודי, צמצום מירבי של תמונות ושל טקסטים מגדירי זהות, הישארות בתבנית של צורה מופשטת טהורה וחסרת מאפיינים. כמה נוח להישאר כאידאה. וכה גבוה התשלום.

להגיב