מספר מילים אודות עצמן

כשהשכל והמחשבות נכנסים למאבקי שליטה, נולד הרצון לכתוב. רצון מבולבל וצבעוני, שמיכת טלאים של סגנונות, צורות ומניעים. אני כותב כי אני רוצה להתבטא; אני כותב כי אני צריך להרגיש יוצר; אני כותב כי אמרו לי; אני כותב כי אני איש של רעיונות; אני כותב כי אני כותב.

זירת הקרב של הכתיבה מתגלמת בשיא אכזריותה כאשר מבקשים להתקיים בתוך עולם שלם של טקסט. אם אכתוב, פשוט אכתוב ורק אכתוב, המילה תהיה היא עצמה, הדבר הראשוני הזה, הביטוי הישיר, העומד בזכות עצמו, השייך לעצמו ורוצה רק בעצמו, המלהג את עצמו ורוקד ומצחקק ומקפץ ומדלג בינו לבין עצמו. זהו הטקטס כציור של הרגע, אוטו־טקסט לשם קיומו שלו הוא, לא מבקש דבר ולא נותן דבר אל מחוץ לעולם המושגים שלו עצמו.

אך אבוי – אנחנו קוראים. מתלבטים בתוך סבך אינסופי של מילים שלא אנחנו בראנו, ושאולי יכולנו או אולי לא יכולנו לברוא בכוחות עצמנו, קיימות שנים ועשרות שנים ואלפי שנים, כבר כאן, שרועות על גיליונות נייר הולכים ומתרבים, ממתינות: בואו, קראו בנו! אנו לכם גאולה! הן קוראות, ואנחנו מצייתים מבולבלים צועדים בינות לשורות ארוכות של מדפים, היסטוריה פילוסופיה ספרות יפה ספרות בכלל, שירה ומדעים מדויקים. ואם רק נקרא, נשב, נקרא, הרבה הרבה נקרא, ולא נניח לפיותינו לדבר ולאצבעותינו לכתוב, כך ייטב לנו, או לפחות כך נאמין, שייטב לנו, אכן, נרחיב תודעתנו אל על, לשמיים ולאדמה ולשפות אחרות ועולמות זרים. כן, כה טוב כך.

אך לא כך. שהרי אנחנו מבקשים לכתוב. שהרי כל שנקרא לעולם יוותר כזה, נקרא, הוא ולא אנחנו. רצוננו לדבר, להשמיע קול מילים חדות, פונטיקה כתובה על דף אלקטרוני. ופה המאבק: שאם נקרא, נקרא, אך לא נכתוב, ואם נכתוב, נכתוב, אך לא נקרא. ולא נוכל לקרוא ולכתוב, בו זמנית, יחדיו, שותפות אידאית של קלט–פלט, נשגבוּת של בינת האדם. לא. נקרא. או שנכתוב. ואז נכתוב. או שנקרא.

וכשנכתוב נרצה לכתוב את הדברים שמשתחלים בין כל אשר שקראנו, כי הרי קראנו. אז נכתוב ונשתדל, כה נתאמץ, לתת למילותינו את הגוון והעושר והעומק והצבע של כל מה שקראנו, כי הרי קראנו, ומה שכבר קראנו טמון בנו, ולא נכתוב אותו? ולא נתייחס אליו, נגיב לו, נתקשקש איתו? אז נכתוב. וניסוג. ניסוג מפוחדים, קראנו הרי, ניסוג וניזהר ולא נכתוב, אנחנו רוצים לכתוב, אבל הדבר שאותו נכתוב עליו לעמוד בגבורה במה שכבר נכתב, אז לא נכתוב.

ומה נקרא? ולשם מה? נקרא כדי לקרוא? כדי לכתוב? ואת שנכתוב נכתוב משום שקראנו? ולכן מה נקרא? האם חשוב שנקרא? וכשנקרא, נכתוב? ושוב נקרא? הכתיבה מגיבה לקריאה? הקריאה היא חומר לכתיבה? ומה קודם למה?

להגיב