שבע

נתקלתי במראה, שבתורה השמיעה קול זעזוע חרישי, מאיימת להתמוטט אל עבר הרצפה.

נתקלתי בה, במראה, ולרגע קצר, שבריר קטן של חלוף־זמן, הייתה בי זו המחשבה, מהירה, חולפת, כמעט בלתי מורגשת. אך היא הייתה, השמיעה ניצוץ בן אלפי שנים של סערות תת־הכרתיות, שזור באִיד חוצה תרבויות. מחשבת בזק מוטרדת, לא שקטה, לא שמא אאלץ לאסוף את נתיצי המראה לשעבר מתוך חריצי רצפת העץ הישנה, אף לא החשש להסביר לדיירת הקבועה, ממנה אני שוכר את חדרי, לאן התאיינה המראה.

רק פחד קמאי אמיתי, קצר, חולף ומתאדה, מותיר שארית של קוץ ארכאי. פחד לא רציונלי, מנוגד לכל היגיון שמלווה את האנושות בצידיה השכלתניים זה אלפי שנים, פחד חסר שחר, פחד מטופש.

השנים.

להגיב