כתיבה למגירה

מסילותיה חלודות. היא מתקשה להיפתח ולהיסגר, נאבקת בלחצי השולחן שעומד לקרוס בקרוב.

נזכרת בימים עברו, ימים בהם היינו כותבים אליה, לתוכה. טקסטים מילים שורות שורות של רעיונות, נכתבים בשעת ערב רק על מנת שלא יקראו לעולם. או אולי פעם אחת. מחשבות אישיות, לבטים, רעיונות, החלטות, רגשות. כה גדול היה תפקידה, הקטנה.

עתה היא זקנה. דורנו לא ידע עוד מגירה. המילים מתקשות עוד להיות יפות, מתחברות למשפטים מהירים שנועדו לפרסום מיידי. רעיון עולה וצץ, מתגבש במהרה, הנה הוא מִסְטָטֵּס מִצְטַיֵּץ מִטַּמְבְּלֵר  נצעק נקרא ונעלם.

מה כוחן של מגירות עלינו, דור הביטביטביטביט? מדוע שנכתוב לתוכן? המילים איבדו מזמן את כוחן המטפיזי ולא יועילו עוד בקיומן an sich. אנו באנו לפרסם. אנו בנו לגלגל ולגלול יציקות ארעיות משפטים בדידים, ברפטיציה ויראלית מםמםמם. ואולי בכלל תמונה, מה יועיל לנו אותו רקע לבן־מצהיב עתיק שנים, חתום ומעוטר בכתיבה נאה, האויבת המושבעת של כל OCR שמבקש להרחיקה מגלגלי האנטרופיה ולנעול אותה באיןזמן הדיגיטלי.

לא. מילה שנותרה בסודה אינה מתקיימת, אינה פועלת בעולם. אנו באנו לפרסם, ובמהרה כן ייטב. נוחי על משכבך, שלום, מחברת עתיקה.

להגיב