הריק המסתובב

תמיד חוזרת ועולה ההבטחה להתמקד ביצירה, בדעת ובאמנות, בעומקם של הדברים. להכריח את עצמי להתרחק מהפיד השוטף שוטף של המציאות הדיגיטלית האינסופית על מנת להעלות את ערכי בעולם. לקרוא טקסט פילוסופי מילה אחר מילה, להבין היטב את הנאמר, להגיב אליו, לכתוב, להשקיע בפעולות הללו  שעתיים מנותקות, רק לזה, אך ורק לזה. התגמול גדול, עצום לאין שעור בהשוואה לרשת המתפתלת, לתווים הריקים של השֵייר האינסופי.

ולצורך כך, מה יש לעשות? מהם הדברים שמקיפים את ההוויה היוצרת, העמוקה? הרי ההתנתקות לבדה, המנוחה, אי הפעולה, אינה מספיקה.

*

אני מחבר את האזניות למחשב, מכניס את התקליטור לכונן ה־DVD ונותן לרקוויאם של מוצרט לעבוד. מוזיקה שמיימית לקולות סולנים ומקהלה, בניצוחו של קארל בֶּהם. ההתפעמות הראשונית, הו כן, תמיד היא תופסת. הקולות חודרים מבעד אזניות מתכת אומללות, מתאמצים, מתעקשים. ובכל זאת, ובכל זאת.

הזמן דורך צועד, המוזיקה נמשכת, המנגינות המוכרות, הפחות. וברגעיה המתקדמים, מה זה קורה? לאן היא הולכת? האם היא נעלמת? מתכחשת? דוהה, חדלה?

או שמא אני הוא הדוהה. אני, שאזניות המתכת מכסות את אזניי אך לא את הסינפסות האינסופיות שעושות בי כבשלהן: "אנו, הפועלות ללא הפסק, כימיקלים רוקדים, אתה רק שם, יושב, אתה, אנחנו נחשוב אותך." אכן, ברגע של בזק פתאומי אני מבחין: אני הוא הדוהה. בעוד המוזיקה נעה, חיה בנצחיות האידאית של הזמן, המאה ה־18 בשיא תפארתה השכלתנית והרגשית, קיומי שלי נעשה בהדרגה כחוש, דהוי, נעלם. רֶקְוִויאֵם אַיְטֵרְנָאם דוֹנֵה אֶיִּס.

*

ספינת החלל נעה, שטה אקראית. מנועיה בוחרים. וכשאינם בוחרים – הרי היא נעה במנוחה מתמדת.

*

ומה יואיל הניתוק, במה תסייע ההפרדה? הפיד ממשיך להתגלגל, קושר נוירונים משוללי מנוחה זה לזה לזה לזה, צועק, משתף, מזכיר חוזר והשכם: "אינך אלא אפשרות חסרת צורה וגבולות! התמשכות סטנדרטית של החומר המכני, בלתי נוצר, יוצר ומתווצר!"

שהרי השטף פולש אף כשאינו שם, פורץ גבולות רגעיים של סוליפסיזם הו־כה־מבורך, אכן דווקא כיום, כשהאינדיבידואל עולה על מוקד ההאשמות האגוצנטריות, כמה טוב ומבורך ומאושר ומאשר אותו חור שחור פילוסופי: אני ורק אני.
——והנה אף הוא מושמד! כשאני אני אינני אני, אני רק אניים, בלתי פוסקים, לא חדלים, לא מאפשרים, רק חוזרים וחוזרים ונשנים וחוזרים.

*

האני המתאיין:
אינו מתחדש ואינו מתווצר.

להגיב