הגיונות שנִיים

כשפתחתי את הבלוג הזה לראשונה – אני לא לגמרי בטוח מתי זה התרחש מכיוון שפתחתי אותו כמה פעמים והוא לבש צורות והקשרים שונים – התכוונתי לעודד בי את הכתיבה. להפוך את המדיום החשוב הזה לשדה משחק שילך ויתפתח עם הזמן, ישתפר, יתעצם, והכי חשוב: יתרחש באופן קבוע ושוטף. כי כנראה שלא ממש משנה באיזה מסלול החיים שלי יתגלגלו, הפעולה הזאת של הכתיבה, שלצערי אף מערכת חינוכית לא עודדה אותי לעסוק בה, תהיה חייבת לקחת בהם חלק פעיל. כשמגיל צעיר שואלים שאלות על טבע החיים ומהותם, כששלל דעות, רעיונות והשקפות קופצים ועולים ספונטנית חדשות לבקרים, המילה הכתובה היא המקום שבו רוב ההתרחשות הגועשת הזאת אמורה לקבל צורה ממשית.

אז פתחתי את הבלוג. בחרתי בבסיס לשם שאת מקור השראתו אין צורך לציין, ומשם אפילו השם התלבש והתפשט תכופות, מתבלבל, מאבד ומוצא עצמו מחדש. ויחד עם השם, כך גם סגנון הכתיבה. הניסיונות לכתוב באופן בהיר, להביע את העולה על הרוח מבלי לפחד, התגלו כחיית פרא שעושה בשפה העברית כרצונה ומתעקשת להימצא אי־שם על הספקטרום שבין המובן לבין הערפל המוחלט. וטוב שכך – השפה והכתיבה נעשו למחקר, לכלי משחק מעניין שתוצאתו אינה טלאולוגית, כלומר נמצאת מחוצה לו ולא קיימת בטרם היא מתהווה.

אבל משהו התפספס. יצא משליטה. איבד את עשתונותיו. הטקסטים, הניסיונות הנהדרים האלה (ואני מתכוון גם לגלגוליו הקודמים והלא נגישים של הבלוג, כמו גם לטיוטות שרק עיני רואות), הפכו לעתים קרובות לגיבובים יפים יותר או פחות, לעתים יומרניים יתר על המידה, לפעמים מנסים לחקות משהו שאינם. ולפעמים פשוט מוצלחים. ובכל זאת, אני רוצה לכתוב. לתת למילה להיות גם כלי למטרות שאינן הוא עצמו, להניח לה לוותר על נשגבותה האסתטית ולאפשר לה לומר את מה שרוצה להיאמר, מבלי להסתתר תחת ריתמוס ומשקל ומשחקי מילים רקורסיביים לאינסוף.

מה לעשות? הרי אני לא רוצה להפסיק בכתיבה האידיוסינקרטית האהובה עלי, ומצד שני אני רוצה לכתוב "באמת". כנראה שאין ברירה אלא לכפות על הבלוג ועל עצמי קטגוריזציה, הרי ראייה קטגורית של הדברים מקלה על ההבנה של מה שעושים. ואולי אני באמת טיפוס קטגורי להחריד, מתמכר להתבוננות אינסופית במטאדטא, מתקשה לפעול מבלי להגדיר אפריורית את תחום הפעולה ותכליתה. ספרן־פילוסוף. ביבליותאופילוסופיסט.

הרי יש כל כך הרבה לומר, אינספור דברים להגיב אליהם, להתייחס, לראות בעיות, להתעקש לא לפתור אותן. וכדי לעשות את כל זה צריך להתאמץ לכתוב, להישיר מבט אל המחשבה ולתת לה ביטוי ברור ככל שניתן, ועדיין – עדיין – לטפח סגנון כתיבה שהוא לא רק רהוט אלא גם יצירתי וייחודי. האתגר גדול, במיוחד כשלא מחונכים לתוך התרבות הזאת מראש ומגלים את השיוך אליה מאוחר, לאט לאט ובהדרגה.

מעתה הבלוג מתחלק לשתי קטגוריות: הגיונות ראשונים והגיונות שנִיים. הראשונה תכלול את הכתיבה החופשית, האסוציאטיבית, הפואטית, ששמה לה את השפה עצמה כסובייקט ואובייקט בו זמנית. רוב הפוסטים שכבר נכתבו מופיעים בקטגוריה זו. השנייה תכלול את הכתיבה התכליתית, האנליטית, ובמובנים מסוימים הקשה: גם במובן strict, בהירה וברורה, נועדה לשרת תכלית חיצונית לה; וגם, ואולי בעיקר, במובן של קשה לכתיבה. כי זה הסגנון המתחייב, דרכו הכותב מציג באמת את מי שהוא, את מה שהוא חושב, את האופן שבו הוא מתכוון לעולם. בקטגוריה זו מופיעים עד עתה רק שני פוסטים ישנים, וכן הפוסט הזה (על אף שהמהדרים ידרשו, כמיטב מסורת המטא, שעבורו תוקדש קטגוריה שלישית).

התכנים בשתי הקטגוריות אמורים כמובן להזין זה את זה, גם סגנונית וגם תוכנית. כי הגיע הזמן שכך יהיה. מצד אחד של המתרס כתיבה פרפורמטיבית, מתקשטת וחוגגת עצמה. ומצדו השני כתיבה ישירה, ברורה ואמתית. אבל לא יותר אמתית מהראשונה. ושתיהן סובבות זו את זו, מאפשרות האחת את קיומה של השנייה בשטף בלתי כלה של מלים ורעיונות.

להגיב