החיוך

המוכרת בקופה מברכת ב"הלו" הסטנדרטי ושרירי הפנים שלי כמו שלה מתארגנים מוכנית בתבנית של חיוך. זהו החיוך המטומטם, החיוך־כלפי־חוץ־כל־החוצים. חיוך שמתגשם אוטומטית במקביל לשליפת הארנק ולהכנת שקית הבד לנשיאת הקניות. חיוך כמרכיב בסיטואציה אך נעדר חשיבות פנימית ואינו מצביע על דבר, חיוך שהוא אודות שום דבר. חיוך שמעוגן עמוק בגנום הבינאישי המקומי, די.אן.איי של אינטראקציה שקופצת מעל לאוויר המתווך. ובכול הוא.

שלום במדרגות. חיוך־ללא־פנים.
התקלות במעבר. חיוך־ללא־פנים.
אפתח עבורך הדלת. חיוך־ללא־פנים.
הנה אנו ברחוב. חיוך־ללא־פנים.

ומה בין פְּנים לפַנים? זה מבקש את אשר בנו ואלו את אשר בינינו. ובאשר חייכנו זכינו לא בללו ולא בזה. חתמנו את השפה המחברת והמתווכת בחותמת הרשמית של המצולע החברתי. מצולע מושלם, זוויותיו וצלעותיו שוות – את מספרן עלינו עוד ללמוד. ובינתיים מרחף הוא בינינו כספינת חלל מיניאטורית, מנועיו מלחשים הד חרישי שנשמע קצת כמו כל אחד.

חיוך־ללא־פנים. פנים וחוץ. להפנים ולחייך, לחייך ולהחצין. פנים. חוץ. חוץ־לארץ. חוץ.

להגיב