ארכיון הקטגוריה: הגיונות ראשונים

נגיעה ראשונה של גוף במחשבה.

מרגלית צנעני

אלה השירותים, השירותים הארורים עם האוורור שמופעל אוטומטית כשמדליקים את האור, עם מושב האסלה שנופל כל הזמן ברעש מחריש אוזניים, עם הדוש שמתיז לכל עבר וקשה לכוון אותו לטמפרטורה הרצויה. אלה השירותים המטופשים שמזכירים לי בכל פעם, בלי שום הסבר מתקבל על הדעת, בכל פעם שאני בתוכם הם מעלים בי את השיר הזה של מרגלית צנעני שהופך מיד לתולעת־אוזן.

נכנס להשתין – מרגלית צנעני. לצחצח שיניים – מרגלית צנעני. להתקלח – צנעני. להפעיל את מכונת הכביסה – מרגלית צנעני.

ומה הקשר בין מכלול האינפורמציה החושית בְּחדר השירותים לבין שיר, ותמיד אותו השיר? הרי הוא מופיע לפני כל רעש סטנדרטי של השירותים. עוד לא הורדתי את המים, גם את האור השארתי כבוי כי לא רציתי שהמאוורר המאובק יתחיל לנגן. זה לא כמו בשירותים של הקפיטריה באוניברסיטת פוטסדאם, שם המתקן לייבוש הידיים מזכיר לי בכל פעם את השיר See Emily Play של פינק פלויד. אבל אז ברור שמדובר בַּדמיון האקוסטי של המייבש לשריקת הסינתיסייזר שפותחת את השיר.

לא. בלי שום קטגוריה אסתטית משותפת החליטו השירותים והשיר של מרגלית צנעני להיקשר זה עם זה. הפילוסוף צ'רלס סנדרס פירס שם את האסתטיקה בבסיס, עליה את האתיקה ובראש המגדל – הלוגיקה. והנה בא חדר שירותים שמתנהג כמו תחנת רדיו דלה במיוחד ומערער את יסודות מגדל הקלפים התאורטי הזה.

אין לשיר שם. הוא מתנגן בראש ללא הרף ובכל זאת נותר עלום. ברקע מתחרה בו מוצרט שבוקע מ־Kulturradio RBB. קכל סידר את היצירות שלו בקטלוג ממוספר. להיידן היה את הובוקן, לשוברט דויטש, כל מלחין עם הרשימות המאורגנות שמישהו טרח בהבאתן לאור, כל יצירה עם מספר וקטגוריה מתאימה. רק את השיר של מרגלית צנעני אי אפשר למקם ולמספר ובכלל לקרוא לו בשם כי הוא פרח לחלוטין מזיכרוני, ומי יודע מהו באמת? כנראה שלא השכנים, לא האפליקציה שמזהה שירים וגם לא האנשים באוניברסיטה, וגם אם מישהו מאלה היה בכלל עשוי להכיר את השיר קשה להאמין שהיה עולה בידי לתקשר למי מהם את המנגינה של השיר, לא כל שכן להסביר מה אני רוצה בכלל.

נותרנו לבד. אני, השיר וחדר השירותים. איש מאיתנו אינו יודע את שמו של האחר. ולשם מה השם בעצם? הרי הוא בסך הכול הוראה שרק מדגישה כמה נקודות של משמעות פה ושם בתוך רצף המילים של הטקסט היומיומי. מעין מוקד של כוח משיכה בלתי נמנע, השרירים מתכווצים קלות למִשמעו. הקפיץ שמניע את המנגנון, הדחף המסתורי שמסובב פֶּרְפֵּטוּאוּם מוֹבִּילֶה פנימי. קוראים לי בַּשם ואני מיד שָׁם מבלי שזזתי ממקומי.

אמיר. אמיר בגרמנית. אמיר. מרגלית צנעני. השיר של מרגלית צנעני. שמות. אם יש משהו שצריך שם בעברית זה המונח Ohrwurm שמיטיב כל כך לתאר את השירים האלה ואת המנגינות שאינן עוזבות, כמו זו של השעון המעורר של השכן מהדירה הקודמת, שכשהתלוננתי על ה־Ohrwurm שהוא גורם לי הוא דיבר אלי בפנייה המנומסת על אף שאני שכן, שאמנם במקום סוכר כל מה שהוא מבקש זה שקט נפשי מאותן תולעי אזניים שהעברית לא למדה לתאר. אם הוא רק היה יודע את שמי הפרטי הוא בוודאי היה הוגה אותו כך, אמיר, במלעיל, כאילו הוא חבר טוב משכבר הימים, אך ממשיך למרבה האבסורד לפנות אלי באופן פורמלי. כמו בסרט Herr Lehmann. אבל לא בדיוק, כי שם הם פונים אליו ב־du, Herr Lehmann והם דווקא חברים שלו. או שגם כל זה פרי דמיוני, אם בכלל צפיתי בסרט הזה אי פעם לפני שמונה שנים בדירת חדר בחיפה. הסרט היה בלי כתוביות וגרמנית עוד בקושי ידעתי. אז עוד היינו חיים בחיפה ורואים סרטים על חבורת חברים בברלין ולא להפך. גם השירותים שם היו קטנים ולא היה בהם מקום למוזיקה.

נפח הדלי הוא 8 ליטר אבל הוא גדול מדי בשביל להיכנס במרווח שבין הרצפה לאמבטיה. הכלי המתאים היחיד שנמצא בהישג יד הוא כלי המדידה למטבח שיכול להכיל כל פעם חצי ליטר. כדי למלא את הדלי צריך להטביל את כלי המדידה 16 פעם בתוך המים שמתחת לאמבטיה, בַּמקום שבו מים לא צריכים להיות. אני נזהר שלא להתחשמל מהמנוע של הג'קוזי שאין דרך ברורה לנתק אותו מהחשמל וגם אין זמן לגלות.

כבר שבעה ימים שחווה אלברשטיין שרה את "משירי ארץ אהבתי" ללא חדל. אני מרוקן את המים בתנועה רפטטיבית, 16 סיבובים של טבילה ושפיכת המים בדלי ואז ריקון הדלי לאסלה. הכול בהערכה גסה, כבר שכחתי כמה דליים רוקנתי. המפלס יורד לאט מאוד ובקושי אפשר להבחין בשינוי. אולי כשיבשו המים תידום תיבת הנגינה.


הטקסט הוקרא בערב הפתיחה של מילים על הבר, ברלין, ספטמבר 2015.

החיוך

המוכרת בקופה מברכת ב"הלו" הסטנדרטי ושרירי הפנים שלי כמו שלה מתארגנים מוכנית בתבנית של חיוך. זהו החיוך המטומטם, החיוך־כלפי־חוץ־כל־החוצים. חיוך שמתגשם אוטומטית במקביל לשליפת הארנק ולהכנת שקית הבד לנשיאת הקניות. חיוך כמרכיב בסיטואציה אך נעדר חשיבות פנימית ואינו מצביע על דבר, חיוך שהוא אודות שום דבר. חיוך שמעוגן עמוק בגנום הבינאישי המקומי, די.אן.איי של אינטראקציה שקופצת מעל לאוויר המתווך. ובכול הוא.

שלום במדרגות. חיוך־ללא־פנים.
התקלות במעבר. חיוך־ללא־פנים.
אפתח עבורך הדלת. חיוך־ללא־פנים.
הנה אנו ברחוב. חיוך־ללא־פנים.

ומה בין פְּנים לפַנים? זה מבקש את אשר בנו ואלו את אשר בינינו. ובאשר חייכנו זכינו לא בללו ולא בזה. חתמנו את השפה המחברת והמתווכת בחותמת הרשמית של המצולע החברתי. מצולע מושלם, זוויותיו וצלעותיו שוות – את מספרן עלינו עוד ללמוד. ובינתיים מרחף הוא בינינו כספינת חלל מיניאטורית, מנועיו מלחשים הד חרישי שנשמע קצת כמו כל אחד.

חיוך־ללא־פנים. פנים וחוץ. להפנים ולחייך, לחייך ולהחצין. פנים. חוץ. חוץ־לארץ. חוץ.

מכתב

אותנטיות,
יקירתי,
היכן היית אמש?
קבענו להיפגש, בשש כמדומני, בשעה שהשמש עוד לא לגמרי שקעה.
שתביטי בי, מדויקת.

תחת זאת עמדתי נבהל, נבוך,
אף כוס התה לא הייתה בידי.

שלך,
אני.