ארכיון הקטגוריה: הגיונות שניים

מטא־רפלקסיה אנליטית.

הצעה פדגוגית

מה פוגש תלמיד בבואו לראשונה בשעריו של בית הספר? חינוכו מתחיל מהבסיס: האלף־בית, אבני הבניין שמחברות את המחשבות בטוהרתן עם צורתן המוחצנת, האמצעית, המתוקשרת, ולא עוד רק זו המדוברת, אלא הכתובה. הוא לומד קרוא וכתוב.

קרוא – וכתוב.

איך אנחנו מבינים את צמד המילים האלה שמתמזגות זו בזו ויוצרות את הגרעין של אדם חושב, מתפלמס, חלק פעיל בחברה התבונית? לא רק קריאה לבדה, אלא קריאה וכתיבה. ולהיפך. בכל פן של הצמד יש יסוד טכני, ומעליו המיומנות שמעבר לטכני. הניסיון שאינו עוד כמותי בלבד, אלא גם איכותי. וכדי להשיג התעלות זו חייבים השניים לרקוד זה עם זה, להתחלף תדירות. עליהם להתמזג, להוליד סינתזה שצבעיה לא יופיעו בכל אחד מהם לבדו, ולהיפרד שוב. שני אלמנטים של שלמות מחשבתית בביטויה בפועל.

האם זו התוצאה של לימוד הכתב כפי שהוא מתרחש כיום? האם באמת נוצר אדם קורא־כותב שלם, כזה שמכיר היטב את שני פניה של השפה שנחשפים רק מעבר להווייתה הפונטית היומיומית? דומה שלא. ההרגל לשדל את הילדים בקריאה (שערכה בפני עצמה לא יבוטל) ובו בזמן להתעלם מההכרח להקנות את מיומנות הכתיבה, שלא רק שהיא חשובה כשלעצמה אלא כאמור נמצאת במצב דיאלקטי עם זו הראשונה – הרגל זה נטוע ושגור ומובן מאליו. לימוד ההבעה בכתב הוא לרוב מעין "תוספת" מאוחרת שמתרחשת שנים אחרי שנלמדה הקריאה, יציאה ידי חובה שמולה ניצבות אלפי שורות טקסט ספרותי או עיוני שכבר נקראו.

כשאדם מבוגר לומד שפה חדשה בתור שפה זרה מקובלת הגישה שיוטב לו ליישם את השפה, לפחות בדיבור, כבר מן הרגע הראשון. לימוד אקטיבי הוא לימוד חי, לעומק, מעבר לרוחביותו של הלימוד האינפורמטיבי. מדוע לא ליישם גישה דומה גם בהקניית קרוא־וכתוב בשפת האם עצמה? האין זה מוטב שהמילה הכתובה תהיה זו של הדובר עצמו, אחת ומאוחדת עם מחשבותיו, במקום כזו שראשיתה בדבריהם של אחרים?

אפשר להעלות על הדעת היפוך של סדר הדברים: ביומם הראשון בבית הספר ילמדו הילדים לכתוב מילה, ודרכה יכירו את כוחן של האותיות. לאחר מכן, באופן שיטתי, הם ילמדו אות אחר אות לבנות שלל מילים, ומהמילים – משפטים. הם לא ילמדו לקרוא. בספריהם לא תתגוררנה דנה ורמה, לא יוגשו משפטים וסיפורים מוכנים להשביע את סקרנותם. תחת זאת יגלו התלמידים בשנתם הראשונה איך להרכיב מהאותיות שלמדו את מחשבותיהם שלהם על הדף, ברמת מורכבות הולכת וגדלה. בשנה השנייה, משלא כילו את זמנם בטקסט מן המוכן, כבר ידעו לכתוב פסקאות שלמות שיתחברו לטקסט אחד שלם ופשוט: משפטים קצרים, פסקאות תמציתיות; טקסט שלהם.

ואז, רק בשנה השלישית, יפגשו התלמידים לראשונה בטקסט הכתוב, במסורת שעברה ועודנה עוברת מדף לדף ולייצוג הדיגיטלי. רק אז יוּתר להם להיחשף, יותרו להם נפלאות הרוח האנושית. ראשית ידעו הם שהיא קיימת בתוכם, ראשונית ואידאית, מחכה להתפרץ ולהתממש ולהפוך מהכללי לַמסוים. ומנקודה זו, מהוודאות הזו שתישתל עמוק בטרם ינתן להם כל דבר אחר, יפתח בפניהם העולם הקיים, המבלבל, הממסך והמערפל. הם יגדלו להיות אנשים קוראים וכותבים, כותבים וקוראים. וכל אימת שיסתחררו למראה ספריות עמוסות ספרים ומדפים מטים לנפול או למראה ארכיון דיגיטלי של אלפי כתבי עת ומאמרים ופובליציסטיקה ושירה וספרות, בכל רגע כזה של חרדה יוכלו תמיד לשוב אל אותה הראשית הזאת שהוטמעה בהם. לא ברגע הלידה הוטמעה אלא מעצם היותם חלק מחברה שלא שוכחת להפנות את המבט, ולו לרגע קצר, הרחק מפסליהם המאיימים של גדוליה.

מוקדם יותר

In der Vergangenheit…‎, "בעבר…", אני מתחיל לתאר מצב עניינים שהיה רלוונטי בעבר אך לא כיום, ונענה בצחוק ובתיקון: צריך לומר "früher" – "מוקדם יותר". כי בגרמנית הביטוי "בעבר" כנראה לא מקובל בתיאור של זמן ממשי ואישי, או שאולי נשמע מצחיק בהקשר הזה. לעבר יש מעמד מיוחד במטפיזיקה הלשונית הגרמנית. או משהו בסגנון.

אבל הביטוי "מוקדם יותר", שמתאר בגרמנית זמן־עבר כלשהו, היום בבוקר, או אתמול, או לפני שנה, ובכל אופן כל נקודת זמן שחלפה ונמצאת בזיכרון, לא כל כך מתיישב בלשון העברית. מוקדם יותר. בוודאי הכוונה למפגש שהתרחש לפני שעה קלה, או לידיעה חדשותית טרייה יחסית. אבל לא לאתמול, ובוודאי שלא ללפני חודש. היה – וחלף.

מוקדם יותר. צריך למהר, כי מה שעכשיו יהיה כהרף עין מוקדם יותר, ולאחר מכן לא יהיה עוד. יהיה ב"עבר": ארמון בטון מסיבי ודומם, גל־עד למה שהיה ולא רק שאיננו עוד אלא אפילו לא מדקדק את העכשיו. בטווח של ה"מוקדם יותר" עוד אפשר לעשות ולהציל משהו מהמידיות של החוויה, לצייר חוט מההתרחשות הטרייה אל העכשיו במעין הווה מתמשך של שעות ספורות. תחושת הרשות־הנתונה, שאותה קשה לחלץ מהזיכרונות הרחוקים שדומה שנתקבעו דטרמיניסטית מאז ומעולם, עדיין אופפת את אלה הטריים, האחרונים, שאורם הדועך מתעקש להאיר קמעה את הרגע העכשווי. זיכרונות המוקדם־יותר.

Früher. אולי עדיף לתרגם "מקודם". או שזאת אפשרות גרועה אף יותר. Früher וזהו. כל מה שלא עכשיו ולא יבוא עוד, ובכל זאת קיים איפשהו, כשארית. לפני דקה? לפני שנה? אחד הם. יש עכשיו, ומיד יש "היה". ומרגע שנהיה "היה" ישאר כזה, דומה לכל מה שהיה. השפה הגרמנית חדה כתער.

Vergangenheit. לא לחינם נמנעים משימוש במילה הזאת לתיאור הלך הזמן היומיומי. שהרי זוהי נומינליזציה, הפיכה לשם־עצם, של צורת הבינוני־עבר vergangen של הפועל vergehen: לעבור; לחלוף; לדעוך; למות. כמה טוטליות בציר שמתחיל בלידת היקום ומסתיים במותו של היחיד. איזו עוצמה קיומית בהשוואה ל"עבר" העברית או ל־past האנגלית. ועם כזו דומיננטיות במילה אחת כדאי לשמור עבורה את המקום הטהור, המטפיזי, התאורטי, ולא לשים אותה יחד עם חוויות חלוף הזמן היומיומיות. את אלו אנו מבקשים להצמיד לגוף החי, להתהוות, ולו כדי להחביא מעצמנו את סופם.

שדרוג ובריחה

רבים הנוסעים בתחבורה הציבורית שמעדיפים לא להסתפק בחוויה הנקייה של התנועה ממקום למקום ובוחרים תחת זאת להוסיף שכבה חיצונית שהיא זרה לנסיעה. שני אופנים להרכבה זו של תוכן חיצוני על גביה של הנסיעה: זה של הבריחה וזה של השדרוג. ההבחנה בין הטיפוסים השונים לא פשוטה: יש מי שמנסה להעביר את הזמן, לבטלו ולהתכחש למתרחש סביבו, להעסיק עצמו בדבר מה אחר בעוד גופו מובל לאזור שונה בעולם – זה הבורח – ומי שמבקש לשדרג את חוויית התנועה בעזרת מוזיקה, טקסט או התנהלות אינטר־חברתית כלשהי. הרושם המתקבל כלפי חוץ הוא לעתים כזה של בריחה ולעתים כזה של שדרוג; אך לעתים קרובות מתערבבים הרשמים זה בזה ולא ניתן לומר עוד מהו טיבו של הנוסע.

אפשרויות מגוונות יש לשדרוג הנסיעה בתחבורה הציבורית או לבריחה מההוויה בתוכה. כל נוסע בוחר את דרכיו, את מסכיו, ההגנות שימנעו מהמסה האנושית לחדור את הנפש דרך החושים. או, לחלופין, דווקא להעניק לאותם רשמים יומיומיים צבע חדש, פסקול או משיכות מכחול דמיוניות, תסריט אפשרי שנוצר בו ברגע.

המוזיקה פרוסה לאורך זמן שכופה את עצמו על המאזין. היא מתקיימת במקביל לזמן הנסיעה, מכפילה את החוויה המתמשכת ומתלווה לה. בתור פסקול היא מעניקה למתמסר לה שכבה חדשה של רגש, שבתורה צפה מעל הקולות והמראות המתחלפים של הנסיעה, כמו גם אלו שנשארים בה יחסית קבועים – הדברים שמחוץ והדברים שבתוך הרכב הנע. למאזין הנוסע ניתנת הבחירה אם לעטוף את הנסיעה בצלילים הנשמעים או לשקוע בתוכם ולסגור עצמו מהעולם. ובכל זאת, אם כבמטה פלא של מנצח תתוזמר לפתע המוזיקה עם המתרחש בנסיעה, או אז יזועזע אף המאזין המתחבא ויכיר עולם חדש של פסקול. עוצמה זו ורבגוניותה של המוזיקה הופכת אותה למעולה שבכל האפשרויות שניתנו לנוסע להעסיק עצמו.

הספר. הוא תמיד נקרא בחטף, כאילו למלא גם את החלל הקטן ביותר האפשרי בתחושת אינטלקטואליזיציה־עצמית. ובפועל הספר הופך ללא יותר מבידור, בין שהיה כזה מלכתחילה (ספרי טיסות ונסיעות) ובין שטלטולי הרכבת עקרו ממנו את ייחודו, פתחו את הסכרים והניחו למים הבוציים למלא את אפיקיו ועמקיו ולהופכו לעוד מישור אחיד. וכך נשכח מהספר תפקידו בהגדלתם של הנפש ושל השכל. אך יש פעמים שהוא חוזר ושב להיות כזה, רגעים פתאומיים בנסיעה שעוברים את הפואטיקה השגרתית ויוצרים מרחב פלאי של המילה הכתובה בשיא הווייתה. ברגעים כאלו הופך הספר למלווה העילאי ביותר שבאפשר, למנצח, למביס: הוא מייתר סופית את הנסיעה ומעלה את המעיין בו אל האוניברסלי, האידאי והנצחי שמעניקה המילה הכתובה לבני האדם.

המדיה החברתית זריזה ומהירה ואין בה מקום למשפטים מתמשכים. המדיה החברתית היא הצפה של תמונות וסרטים ומלים קצרות ותהיות חולפות וקיטונות ושיתופים ובעלי חיים בהיותם ובחידלונם. המדיה החברתית היא רציפות של קשרים ללא התחלה וללא סוף ממשי או אפשרי. המדיה החברתית היא הניגוד לנסיעה, שתמיד יש לה התחלה ותמיד יש לה סוף. המדיה החברתית לוכדת את המאזין לה וחוטפת אותו מידיה המטלטלות של הרכבת. המדיה החברתית חיצונית למציאות. המדיה החברתית היא בריחה וגם שדרוג, היא רב כיוונית, היא הכול ואין היא דבר.

ובין כל אלה, המשדרגים והבורחים, יושב זה שרק שם, רק יושב, נאמן לתנועה הפסיבית. הנווד הבוהה.