ארכיון הקטגוריה: הגיונות שניים

מטא־רפלקסיה אנליטית.

הגל בתוככם

מרחק קצר – כשתי דקות רכיבה – מפריד בין ספריית האוניברסיטה הטכנית של ברלין לבין מרכז הקהילה היהודית ברובע שרלוטנבורג. את המרחק הזה לא קל לעבור: על שני הצמתים שבדרך השתלטו השיפוצים הכה אופייניים לעיר, קוטעים את הרצף האורבני, כאילו קוראים למחלקה לארכיטקטורה להתערב בדחיפות. בלימת פתע לפני מחסום לא צפוי גורמת לי ליפול מהאופניים ולהיפצע קלות. מהמקום הזה נראה כאילו המעבר להמשך הרחוב חסום לגמרי.

מול בניין הקהילה, אליו הגעתי על מנת לבקר בספרייה, עומד שוטר. אסור לקשור את האופניים למתקני ה"חניה" שנמצאים שם. אני נאלץ להרחיק עד לקצה הרחוב, המקומות היחידים שניתן לקשור אליהם את האופניים נמצאים כבאורח פלא ממש מול הבניין. מסביב בתי קפה, רחובות, חנות מוצרי ים המלח. העיר ממשיכה כבשלה, בעוד שיום יום, עשרים וארבע שעות, מרכזם המנהלתי־תרבותי של יהודיה שמור ומוגן ומצולם ומוקף ומפוחד.

אחרי בדיקה ביטחונית ופלסטר שנתן לי השומר אני נכנס לספרייה. מדפי ספרים מעץ, במיטב המסורת של ספריות משנות השישים והשבעים, מברכים את המבקרים. ברוב המדפים שולטת הלשון הרוסית, השפה הדומיננטית בקרב הקהילה היהודית של גרמניה, שמורכבת ברובה מיוצאי ברית המועצות לשעבר. מבוך משונה של מדפים: ספרות יפה, ספרי קודש ודת, ספרות עיונית על יהודים ויהדות. ספרות גרמנית ורוסית שנכתבה על ידי יהודים – את חלקה ניתן לכנות באמת 'ספרות יהודית', את חלקה האחר כתבו גדולי הספרות האוניברסלית שגורלם נקשר בעם היהודי. אזור של ספרות ישראלית, ברובו תרגומים לרוסית, שבסופו פינה של שפת המקור. שורת מדפים מאיימת של היסטוריה של עם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל במבחר שפות.

האם שפת היהודי עברית? ושפת היהודי בגרמניה? ושפת היהודי הרוסי בגרמניה? והיהודי הגרמני בישראל? והיהודי הישראלי בגרמניה? הישראלי היהודי בישראל? היהודי היהודי? היהודי?
הם יהודים, אבל הם לא מדברים בשפתי. שפת אמם גם אינה שפת המקום בו הם חיים. וזו השפה שבה אנחנו מדברים בינינו, הספרנית ואני: כל צד עושה צעד אל מעבר לשפתו שלו, מתגבר על הדבר אליו הוא רגיל על מנת למצוא מכנה משותף. הם אכן יהודים, אבל הם זרים לי מצד אחד וזרים למקום מהצד האחר. ואני זר להם, אַוּסְלֵנְדֶר בתוך אַוּסְלֵנְדֶרְן – ואילו בחיפה שבארץ ישראל הייתי אזרח זר בתוכם, אחרוּת הדדית. הזהויות נמסות אחת לתוך השנייה, והמבקש למצוא עצמו כחלק מאחת מהן מגלה שהוא זר לכולן.

ביציאה אני מתבונן בפסל ברונזה שהוצב במעין רחבה בחזית הבניין, שעשויה הייתה גם להיות חניה. על הפסל חקוקות המלים מסֶפר שמות: "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם". מכיוון הבניין נראה רק סופו של הפסוק. דמיונה של האות ר' לאות ל' מתעתע בי, ואני קורא: "הֵגֶל בתוככם".

הגיונות שנִיים

כשפתחתי את הבלוג הזה לראשונה – אני לא לגמרי בטוח מתי זה התרחש מכיוון שפתחתי אותו כמה פעמים והוא לבש צורות והקשרים שונים – התכוונתי לעודד בי את הכתיבה. להפוך את המדיום החשוב הזה לשדה משחק שילך ויתפתח עם הזמן, ישתפר, יתעצם, והכי חשוב: יתרחש באופן קבוע ושוטף. כי כנראה שלא ממש משנה באיזה מסלול החיים שלי יתגלגלו, הפעולה הזאת של הכתיבה, שלצערי אף מערכת חינוכית לא עודדה אותי לעסוק בה, תהיה חייבת לקחת בהם חלק פעיל. כשמגיל צעיר שואלים שאלות על טבע החיים ומהותם, כששלל דעות, רעיונות והשקפות קופצים ועולים ספונטנית חדשות לבקרים, המילה הכתובה היא המקום שבו רוב ההתרחשות הגועשת הזאת אמורה לקבל צורה ממשית.

אז פתחתי את הבלוג. בחרתי בבסיס לשם שאת מקור השראתו אין צורך לציין, ומשם אפילו השם התלבש והתפשט תכופות, מתבלבל, מאבד ומוצא עצמו מחדש. ויחד עם השם, כך גם סגנון הכתיבה. הניסיונות לכתוב באופן בהיר, להביע את העולה על הרוח מבלי לפחד, התגלו כחיית פרא שעושה בשפה העברית כרצונה ומתעקשת להימצא אי־שם על הספקטרום שבין המובן לבין הערפל המוחלט. וטוב שכך – השפה והכתיבה נעשו למחקר, לכלי משחק מעניין שתוצאתו אינה טלאולוגית, כלומר נמצאת מחוצה לו ולא קיימת בטרם היא מתהווה.

אבל משהו התפספס. יצא משליטה. איבד את עשתונותיו. הטקסטים, הניסיונות הנהדרים האלה (ואני מתכוון גם לגלגוליו הקודמים והלא נגישים של הבלוג, כמו גם לטיוטות שרק עיני רואות), הפכו לעתים קרובות לגיבובים יפים יותר או פחות, לעתים יומרניים יתר על המידה, לפעמים מנסים לחקות משהו שאינם. ולפעמים פשוט מוצלחים. ובכל זאת, אני רוצה לכתוב. לתת למילה להיות גם כלי למטרות שאינן הוא עצמו, להניח לה לוותר על נשגבותה האסתטית ולאפשר לה לומר את מה שרוצה להיאמר, מבלי להסתתר תחת ריתמוס ומשקל ומשחקי מילים רקורסיביים לאינסוף.

מה לעשות? הרי אני לא רוצה להפסיק בכתיבה האידיוסינקרטית האהובה עלי, ומצד שני אני רוצה לכתוב "באמת". כנראה שאין ברירה אלא לכפות על הבלוג ועל עצמי קטגוריזציה, הרי ראייה קטגורית של הדברים מקלה על ההבנה של מה שעושים. ואולי אני באמת טיפוס קטגורי להחריד, מתמכר להתבוננות אינסופית במטאדטא, מתקשה לפעול מבלי להגדיר אפריורית את תחום הפעולה ותכליתה. ספרן־פילוסוף. ביבליותאופילוסופיסט.

הרי יש כל כך הרבה לומר, אינספור דברים להגיב אליהם, להתייחס, לראות בעיות, להתעקש לא לפתור אותן. וכדי לעשות את כל זה צריך להתאמץ לכתוב, להישיר מבט אל המחשבה ולתת לה ביטוי ברור ככל שניתן, ועדיין – עדיין – לטפח סגנון כתיבה שהוא לא רק רהוט אלא גם יצירתי וייחודי. האתגר גדול, במיוחד כשלא מחונכים לתוך התרבות הזאת מראש ומגלים את השיוך אליה מאוחר, לאט לאט ובהדרגה.

מעתה הבלוג מתחלק לשתי קטגוריות: הגיונות ראשונים והגיונות שנִיים. הראשונה תכלול את הכתיבה החופשית, האסוציאטיבית, הפואטית, ששמה לה את השפה עצמה כסובייקט ואובייקט בו זמנית. רוב הפוסטים שכבר נכתבו מופיעים בקטגוריה זו. השנייה תכלול את הכתיבה התכליתית, האנליטית, ובמובנים מסוימים הקשה: גם במובן strict, בהירה וברורה, נועדה לשרת תכלית חיצונית לה; וגם, ואולי בעיקר, במובן של קשה לכתיבה. כי זה הסגנון המתחייב, דרכו הכותב מציג באמת את מי שהוא, את מה שהוא חושב, את האופן שבו הוא מתכוון לעולם. בקטגוריה זו מופיעים עד עתה רק שני פוסטים ישנים, וכן הפוסט הזה (על אף שהמהדרים ידרשו, כמיטב מסורת המטא, שעבורו תוקדש קטגוריה שלישית).

התכנים בשתי הקטגוריות אמורים כמובן להזין זה את זה, גם סגנונית וגם תוכנית. כי הגיע הזמן שכך יהיה. מצד אחד של המתרס כתיבה פרפורמטיבית, מתקשטת וחוגגת עצמה. ומצדו השני כתיבה ישירה, ברורה ואמתית. אבל לא יותר אמתית מהראשונה. ושתיהן סובבות זו את זו, מאפשרות האחת את קיומה של השנייה בשטף בלתי כלה של מלים ורעיונות.

פייסבוק

שנים ארוכות נודעתי בהתרחקותי מפייסבוק. עוד כשהרשת החלה דרכה ("ואז אתה יכול לשלוח לי ביצה מתנה!!") זה נראה לי מטופש והמוני ונמנעתי מזה. המשכתי להחזיק במראית עין של התרחקות "אידאליסטית" או מתנשאת גם כש"פייסבוק" קצת הפך לשם נרדף ל"אינטרנט". המפלצת הלכה ותפחה, בנתה בתוכה ערים ועיירות, מהן יפות ומהן מכוערות. ואני בשלי – לא מתחבר לפייסבוק. לא נכנס לתרבות הלייקים וצבירת החברים המזויפים. לא מפקיר את מסתרי אישיותי בידי מוחכוורת.

בעת העתיקה של האינטרנט הייתי פעיל במידה זו או אחרת במה שהיה מקובל באותם ימים: ICQ, mIRC, פורומים, "במה חדשה" ושלל אופנות שעלו ופרחו עד ששקעו למצולות. פתחתי וסגרתי לא מעט בלוגים. ברוב הדברים לא השקעתי באופן רציני במיוחד, כיאה וכמתבקש מאדם בינוני וסביר בשנות העשרים המוקדמות לחייו. אמנם כבר הייתה קיימת החרדה מהתחברות לרשת הנוירונים העצומה ההולכת ומתהווה, אבל זו לא הייתה חרדה משתקת. להיפך – היא הייתה מלווה בהתלהבות מהדבר החדש הזה שנוצר.

מה הרחיק אותי? ההתפוצצות חסרת הפרופורציה של עידן המידע? שינויים ותהליכים שעברו על החיים שלי? נסיבות שרירותיות לחלוטין שתפחו והתפתחו לדבר מה בעל מראית עין של משמעות? תהיה הסיבה אשר תהיה, התרחקתי והתרגלתי למצב שיצרתי. בניתי רושם של אידאולוגיה שמתנגדת לרשת החברתית התנגדות פסאודו־הומניסטית, מתנשאת ויהירה. ותחת כל השכנוע העצמי והחיצוני הזה התחבאה הסיבה האמיתית: פחד.

לא רק הפחד להתבטא, להיחשף, ליצור ולהתמשך אל מעבר לעצמי. יותר מכל אלו משתק במיוחד הפחד להתחייב ולעמוד מאחורי הדבר אותו אני יוצר. זכורה לי התחושה שהרגשתי כשהבנתי שהעבר הדיגיטלי שלי שמור במרתפיה של גוגל וזמין לכל דורש. רשת חברתית כדוגמת פייסבוק רק מחמירה את המצב עם העבר המצטבר שהיא יוצרת, מעין מודל ברגסוני של ההיסטוריה שלנו. המודעות המטאפיזית לעבר זה מרתיעה, מרתיעה מאוד.

כל כך קל לבחור במיסתורין תיעודי, צמצום מירבי של תמונות ושל טקסטים מגדירי זהות, הישארות בתבנית של צורה מופשטת טהורה וחסרת מאפיינים. כמה נוח להישאר כאידאה. וכה גבוה התשלום.