הצעה פדגוגית

מה פוגש תלמיד בבואו לראשונה בשעריו של בית הספר? חינוכו מתחיל מהבסיס: האלף־בית, אבני הבניין שמחברות את המחשבות בטוהרתן עם צורתן המוחצנת, האמצעית, המתוקשרת, ולא עוד רק זו המדוברת, אלא הכתובה. הוא לומד קרוא וכתוב.

קרוא – וכתוב.

איך אנחנו מבינים את צמד המילים האלה שמתמזגות זו בזו ויוצרות את הגרעין של אדם חושב, מתפלמס, חלק פעיל בחברה התבונית? לא רק קריאה לבדה, אלא קריאה וכתיבה. ולהיפך. בכל פן של הצמד יש יסוד טכני, ומעליו המיומנות שמעבר לטכני. הניסיון שאינו עוד כמותי בלבד, אלא גם איכותי. וכדי להשיג התעלות זו חייבים השניים לרקוד זה עם זה, להתחלף תדירות. עליהם להתמזג, להוליד סינתזה שצבעיה לא יופיעו בכל אחד מהם לבדו, ולהיפרד שוב. שני אלמנטים של שלמות מחשבתית בביטויה בפועל.

האם זו התוצאה של לימוד הכתב כפי שהוא מתרחש כיום? האם באמת נוצר אדם קורא־כותב שלם, כזה שמכיר היטב את שני פניה של השפה שנחשפים רק מעבר להווייתה הפונטית היומיומית? דומה שלא. ההרגל לשדל את הילדים בקריאה (שערכה בפני עצמה לא יבוטל) ובו בזמן להתעלם מההכרח להקנות את מיומנות הכתיבה, שלא רק שהיא חשובה כשלעצמה אלא כאמור נמצאת במצב דיאלקטי עם זו הראשונה – הרגל זה נטוע ושגור ומובן מאליו. לימוד ההבעה בכתב הוא לרוב מעין "תוספת" מאוחרת שמתרחשת שנים אחרי שנלמדה הקריאה, יציאה ידי חובה שמולה ניצבות אלפי שורות טקסט ספרותי או עיוני שכבר נקראו.

כשאדם מבוגר לומד שפה חדשה בתור שפה זרה מקובלת הגישה שיוטב לו ליישם את השפה, לפחות בדיבור, כבר מן הרגע הראשון. לימוד אקטיבי הוא לימוד חי, לעומק, מעבר לרוחביותו של הלימוד האינפורמטיבי. מדוע לא ליישם גישה דומה גם בהקניית קרוא־וכתוב בשפת האם עצמה? האין זה מוטב שהמילה הכתובה תהיה זו של הדובר עצמו, אחת ומאוחדת עם מחשבותיו, במקום כזו שראשיתה בדבריהם של אחרים?

אפשר להעלות על הדעת היפוך של סדר הדברים: ביומם הראשון בבית הספר ילמדו הילדים לכתוב מילה, ודרכה יכירו את כוחן של האותיות. לאחר מכן, באופן שיטתי, הם ילמדו אות אחר אות לבנות שלל מילים, ומהמילים – משפטים. הם לא ילמדו לקרוא. בספריהם לא תתגוררנה דנה ורמה, לא יוגשו משפטים וסיפורים מוכנים להשביע את סקרנותם. תחת זאת יגלו התלמידים בשנתם הראשונה איך להרכיב מהאותיות שלמדו את מחשבותיהם שלהם על הדף, ברמת מורכבות הולכת וגדלה. בשנה השנייה, משלא כילו את זמנם בטקסט מן המוכן, כבר ידעו לכתוב פסקאות שלמות שיתחברו לטקסט אחד שלם ופשוט: משפטים קצרים, פסקאות תמציתיות; טקסט שלהם.

ואז, רק בשנה השלישית, יפגשו התלמידים לראשונה בטקסט הכתוב, במסורת שעברה ועודנה עוברת מדף לדף ולייצוג הדיגיטלי. רק אז יוּתר להם להיחשף, יותרו להם נפלאות הרוח האנושית. ראשית ידעו הם שהיא קיימת בתוכם, ראשונית ואידאית, מחכה להתפרץ ולהתממש ולהפוך מהכללי לַמסוים. ומנקודה זו, מהוודאות הזו שתישתל עמוק בטרם ינתן להם כל דבר אחר, יפתח בפניהם העולם הקיים, המבלבל, הממסך והמערפל. הם יגדלו להיות אנשים קוראים וכותבים, כותבים וקוראים. וכל אימת שיסתחררו למראה ספריות עמוסות ספרים ומדפים מטים לנפול או למראה ארכיון דיגיטלי של אלפי כתבי עת ומאמרים ופובליציסטיקה ושירה וספרות, בכל רגע כזה של חרדה יוכלו תמיד לשוב אל אותה הראשית הזאת שהוטמעה בהם. לא ברגע הלידה הוטמעה אלא מעצם היותם חלק מחברה שלא שוכחת להפנות את המבט, ולו לרגע קצר, הרחק מפסליהם המאיימים של גדוליה.

בספרייה

אדם משתעל מאחורי שוב ושוב, עד שמתחיל להישמע מדאיג. אני מסתובב לעברו לראות שהכול בסדר, אך תוך כדי פעולה זו אני גם שותה אינסטינקטיבית מבקבוק המים, ושילוב הפעולות גורם לי להקדים קנה לוושט ולהשתעל בעצמי. מיד אני נעשה מודע לשעשוע שבסיטואציה. ועם מודעות זו אני מתחיל לצחוק, מה שגורם לי להשתעל עוד יותר. לזה נוספת המבוכה ותחושת חוסר הנעימות שמא אני "מחקה" אותו ואולי אף לועג לו. את כל המכלול הזה עוטפת המחשבה הרפלקסיבית על הסיטואציה בשלמותה, ועל האפשרות לכתוב ולתאר אותה כפי שאני עושה כעת. ולבסוף הקלדה למחשב, עריכה ותיקון שגיאות.

שני שירים שכותרתם "הרצינות"

הרצינות

פנים רבות לה וכולם חורצים לשון זה לזה.

הרצינות

פנים רבות
לה, וכולם
חורצים לשון זה
לזה.