ארכיון תגיות: כתיבה

הצעה פדגוגית

מה פוגש תלמיד בבואו לראשונה בשעריו של בית הספר? חינוכו מתחיל מהבסיס: האלף־בית, אבני הבניין שמחברות את המחשבות בטוהרתן עם צורתן המוחצנת, האמצעית, המתוקשרת, ולא עוד רק זו המדוברת, אלא הכתובה. הוא לומד קרוא וכתוב.

קרוא – וכתוב.

איך אנחנו מבינים את צמד המילים האלה שמתמזגות זו בזו ויוצרות את הגרעין של אדם חושב, מתפלמס, חלק פעיל בחברה התבונית? לא רק קריאה לבדה, אלא קריאה וכתיבה. ולהיפך. בכל פן של הצמד יש יסוד טכני, ומעליו המיומנות שמעבר לטכני. הניסיון שאינו עוד כמותי בלבד, אלא גם איכותי. וכדי להשיג התעלות זו חייבים השניים לרקוד זה עם זה, להתחלף תדירות. עליהם להתמזג, להוליד סינתזה שצבעיה לא יופיעו בכל אחד מהם לבדו, ולהיפרד שוב. שני אלמנטים של שלמות מחשבתית בביטויה בפועל.

האם זו התוצאה של לימוד הכתב כפי שהוא מתרחש כיום? האם באמת נוצר אדם קורא־כותב שלם, כזה שמכיר היטב את שני פניה של השפה שנחשפים רק מעבר להווייתה הפונטית היומיומית? דומה שלא. ההרגל לשדל את הילדים בקריאה (שערכה בפני עצמה לא יבוטל) ובו בזמן להתעלם מההכרח להקנות את מיומנות הכתיבה, שלא רק שהיא חשובה כשלעצמה אלא כאמור נמצאת במצב דיאלקטי עם זו הראשונה – הרגל זה נטוע ושגור ומובן מאליו. לימוד ההבעה בכתב הוא לרוב מעין "תוספת" מאוחרת שמתרחשת שנים אחרי שנלמדה הקריאה, יציאה ידי חובה שמולה ניצבות אלפי שורות טקסט ספרותי או עיוני שכבר נקראו.

כשאדם מבוגר לומד שפה חדשה בתור שפה זרה מקובלת הגישה שיוטב לו ליישם את השפה, לפחות בדיבור, כבר מן הרגע הראשון. לימוד אקטיבי הוא לימוד חי, לעומק, מעבר לרוחביותו של הלימוד האינפורמטיבי. מדוע לא ליישם גישה דומה גם בהקניית קרוא־וכתוב בשפת האם עצמה? האין זה מוטב שהמילה הכתובה תהיה זו של הדובר עצמו, אחת ומאוחדת עם מחשבותיו, במקום כזו שראשיתה בדבריהם של אחרים?

אפשר להעלות על הדעת היפוך של סדר הדברים: ביומם הראשון בבית הספר ילמדו הילדים לכתוב מילה, ודרכה יכירו את כוחן של האותיות. לאחר מכן, באופן שיטתי, הם ילמדו אות אחר אות לבנות שלל מילים, ומהמילים – משפטים. הם לא ילמדו לקרוא. בספריהם לא תתגוררנה דנה ורמה, לא יוגשו משפטים וסיפורים מוכנים להשביע את סקרנותם. תחת זאת יגלו התלמידים בשנתם הראשונה איך להרכיב מהאותיות שלמדו את מחשבותיהם שלהם על הדף, ברמת מורכבות הולכת וגדלה. בשנה השנייה, משלא כילו את זמנם בטקסט מן המוכן, כבר ידעו לכתוב פסקאות שלמות שיתחברו לטקסט אחד שלם ופשוט: משפטים קצרים, פסקאות תמציתיות; טקסט שלהם.

ואז, רק בשנה השלישית, יפגשו התלמידים לראשונה בטקסט הכתוב, במסורת שעברה ועודנה עוברת מדף לדף ולייצוג הדיגיטלי. רק אז יוּתר להם להיחשף, יותרו להם נפלאות הרוח האנושית. ראשית ידעו הם שהיא קיימת בתוכם, ראשונית ואידאית, מחכה להתפרץ ולהתממש ולהפוך מהכללי לַמסוים. ומנקודה זו, מהוודאות הזו שתישתל עמוק בטרם ינתן להם כל דבר אחר, יפתח בפניהם העולם הקיים, המבלבל, הממסך והמערפל. הם יגדלו להיות אנשים קוראים וכותבים, כותבים וקוראים. וכל אימת שיסתחררו למראה ספריות עמוסות ספרים ומדפים מטים לנפול או למראה ארכיון דיגיטלי של אלפי כתבי עת ומאמרים ופובליציסטיקה ושירה וספרות, בכל רגע כזה של חרדה יוכלו תמיד לשוב אל אותה הראשית הזאת שהוטמעה בהם. לא ברגע הלידה הוטמעה אלא מעצם היותם חלק מחברה שלא שוכחת להפנות את המבט, ולו לרגע קצר, הרחק מפסליהם המאיימים של גדוליה.

הגיונות שנִיים

כשפתחתי את הבלוג הזה לראשונה – אני לא לגמרי בטוח מתי זה התרחש מכיוון שפתחתי אותו כמה פעמים והוא לבש צורות והקשרים שונים – התכוונתי לעודד בי את הכתיבה. להפוך את המדיום החשוב הזה לשדה משחק שילך ויתפתח עם הזמן, ישתפר, יתעצם, והכי חשוב: יתרחש באופן קבוע ושוטף. כי כנראה שלא ממש משנה באיזה מסלול החיים שלי יתגלגלו, הפעולה הזאת של הכתיבה, שלצערי אף מערכת חינוכית לא עודדה אותי לעסוק בה, תהיה חייבת לקחת בהם חלק פעיל. כשמגיל צעיר שואלים שאלות על טבע החיים ומהותם, כששלל דעות, רעיונות והשקפות קופצים ועולים ספונטנית חדשות לבקרים, המילה הכתובה היא המקום שבו רוב ההתרחשות הגועשת הזאת אמורה לקבל צורה ממשית.

אז פתחתי את הבלוג. בחרתי בבסיס לשם שאת מקור השראתו אין צורך לציין, ומשם אפילו השם התלבש והתפשט תכופות, מתבלבל, מאבד ומוצא עצמו מחדש. ויחד עם השם, כך גם סגנון הכתיבה. הניסיונות לכתוב באופן בהיר, להביע את העולה על הרוח מבלי לפחד, התגלו כחיית פרא שעושה בשפה העברית כרצונה ומתעקשת להימצא אי־שם על הספקטרום שבין המובן לבין הערפל המוחלט. וטוב שכך – השפה והכתיבה נעשו למחקר, לכלי משחק מעניין שתוצאתו אינה טלאולוגית, כלומר נמצאת מחוצה לו ולא קיימת בטרם היא מתהווה.

אבל משהו התפספס. יצא משליטה. איבד את עשתונותיו. הטקסטים, הניסיונות הנהדרים האלה (ואני מתכוון גם לגלגוליו הקודמים והלא נגישים של הבלוג, כמו גם לטיוטות שרק עיני רואות), הפכו לעתים קרובות לגיבובים יפים יותר או פחות, לעתים יומרניים יתר על המידה, לפעמים מנסים לחקות משהו שאינם. ולפעמים פשוט מוצלחים. ובכל זאת, אני רוצה לכתוב. לתת למילה להיות גם כלי למטרות שאינן הוא עצמו, להניח לה לוותר על נשגבותה האסתטית ולאפשר לה לומר את מה שרוצה להיאמר, מבלי להסתתר תחת ריתמוס ומשקל ומשחקי מילים רקורסיביים לאינסוף.

מה לעשות? הרי אני לא רוצה להפסיק בכתיבה האידיוסינקרטית האהובה עלי, ומצד שני אני רוצה לכתוב "באמת". כנראה שאין ברירה אלא לכפות על הבלוג ועל עצמי קטגוריזציה, הרי ראייה קטגורית של הדברים מקלה על ההבנה של מה שעושים. ואולי אני באמת טיפוס קטגורי להחריד, מתמכר להתבוננות אינסופית במטאדטא, מתקשה לפעול מבלי להגדיר אפריורית את תחום הפעולה ותכליתה. ספרן־פילוסוף. ביבליותאופילוסופיסט.

הרי יש כל כך הרבה לומר, אינספור דברים להגיב אליהם, להתייחס, לראות בעיות, להתעקש לא לפתור אותן. וכדי לעשות את כל זה צריך להתאמץ לכתוב, להישיר מבט אל המחשבה ולתת לה ביטוי ברור ככל שניתן, ועדיין – עדיין – לטפח סגנון כתיבה שהוא לא רק רהוט אלא גם יצירתי וייחודי. האתגר גדול, במיוחד כשלא מחונכים לתוך התרבות הזאת מראש ומגלים את השיוך אליה מאוחר, לאט לאט ובהדרגה.

מעתה הבלוג מתחלק לשתי קטגוריות: הגיונות ראשונים והגיונות שנִיים. הראשונה תכלול את הכתיבה החופשית, האסוציאטיבית, הפואטית, ששמה לה את השפה עצמה כסובייקט ואובייקט בו זמנית. רוב הפוסטים שכבר נכתבו מופיעים בקטגוריה זו. השנייה תכלול את הכתיבה התכליתית, האנליטית, ובמובנים מסוימים הקשה: גם במובן strict, בהירה וברורה, נועדה לשרת תכלית חיצונית לה; וגם, ואולי בעיקר, במובן של קשה לכתיבה. כי זה הסגנון המתחייב, דרכו הכותב מציג באמת את מי שהוא, את מה שהוא חושב, את האופן שבו הוא מתכוון לעולם. בקטגוריה זו מופיעים עד עתה רק שני פוסטים ישנים, וכן הפוסט הזה (על אף שהמהדרים ידרשו, כמיטב מסורת המטא, שעבורו תוקדש קטגוריה שלישית).

התכנים בשתי הקטגוריות אמורים כמובן להזין זה את זה, גם סגנונית וגם תוכנית. כי הגיע הזמן שכך יהיה. מצד אחד של המתרס כתיבה פרפורמטיבית, מתקשטת וחוגגת עצמה. ומצדו השני כתיבה ישירה, ברורה ואמתית. אבל לא יותר אמתית מהראשונה. ושתיהן סובבות זו את זו, מאפשרות האחת את קיומה של השנייה בשטף בלתי כלה של מלים ורעיונות.