ארכיון תגיות: רשת חברתית

שדרוג ובריחה

רבים הנוסעים בתחבורה הציבורית שמעדיפים לא להסתפק בחוויה הנקייה של התנועה ממקום למקום ובוחרים תחת זאת להוסיף שכבה חיצונית שהיא זרה לנסיעה. שני אופנים להרכבה זו של תוכן חיצוני על גביה של הנסיעה: זה של הבריחה וזה של השדרוג. ההבחנה בין הטיפוסים השונים לא פשוטה: יש מי שמנסה להעביר את הזמן, לבטלו ולהתכחש למתרחש סביבו, להעסיק עצמו בדבר מה אחר בעוד גופו מובל לאזור שונה בעולם – זה הבורח – ומי שמבקש לשדרג את חוויית התנועה בעזרת מוזיקה, טקסט או התנהלות אינטר־חברתית כלשהי. הרושם המתקבל כלפי חוץ הוא לעתים כזה של בריחה ולעתים כזה של שדרוג; אך לעתים קרובות מתערבבים הרשמים זה בזה ולא ניתן לומר עוד מהו טיבו של הנוסע.

אפשרויות מגוונות יש לשדרוג הנסיעה בתחבורה הציבורית או לבריחה מההוויה בתוכה. כל נוסע בוחר את דרכיו, את מסכיו, ההגנות שימנעו מהמסה האנושית לחדור את הנפש דרך החושים. או, לחלופין, דווקא להעניק לאותם רשמים יומיומיים צבע חדש, פסקול או משיכות מכחול דמיוניות, תסריט אפשרי שנוצר בו ברגע.

המוזיקה פרוסה לאורך זמן שכופה את עצמו על המאזין. היא מתקיימת במקביל לזמן הנסיעה, מכפילה את החוויה המתמשכת ומתלווה לה. בתור פסקול היא מעניקה למתמסר לה שכבה חדשה של רגש, שבתורה צפה מעל הקולות והמראות המתחלפים של הנסיעה, כמו גם אלו שנשארים בה יחסית קבועים – הדברים שמחוץ והדברים שבתוך הרכב הנע. למאזין הנוסע ניתנת הבחירה אם לעטוף את הנסיעה בצלילים הנשמעים או לשקוע בתוכם ולסגור עצמו מהעולם. ובכל זאת, אם כבמטה פלא של מנצח תתוזמר לפתע המוזיקה עם המתרחש בנסיעה, או אז יזועזע אף המאזין המתחבא ויכיר עולם חדש של פסקול. עוצמה זו ורבגוניותה של המוזיקה הופכת אותה למעולה שבכל האפשרויות שניתנו לנוסע להעסיק עצמו.

הספר. הוא תמיד נקרא בחטף, כאילו למלא גם את החלל הקטן ביותר האפשרי בתחושת אינטלקטואליזיציה־עצמית. ובפועל הספר הופך ללא יותר מבידור, בין שהיה כזה מלכתחילה (ספרי טיסות ונסיעות) ובין שטלטולי הרכבת עקרו ממנו את ייחודו, פתחו את הסכרים והניחו למים הבוציים למלא את אפיקיו ועמקיו ולהופכו לעוד מישור אחיד. וכך נשכח מהספר תפקידו בהגדלתם של הנפש ושל השכל. אך יש פעמים שהוא חוזר ושב להיות כזה, רגעים פתאומיים בנסיעה שעוברים את הפואטיקה השגרתית ויוצרים מרחב פלאי של המילה הכתובה בשיא הווייתה. ברגעים כאלו הופך הספר למלווה העילאי ביותר שבאפשר, למנצח, למביס: הוא מייתר סופית את הנסיעה ומעלה את המעיין בו אל האוניברסלי, האידאי והנצחי שמעניקה המילה הכתובה לבני האדם.

המדיה החברתית זריזה ומהירה ואין בה מקום למשפטים מתמשכים. המדיה החברתית היא הצפה של תמונות וסרטים ומלים קצרות ותהיות חולפות וקיטונות ושיתופים ובעלי חיים בהיותם ובחידלונם. המדיה החברתית היא רציפות של קשרים ללא התחלה וללא סוף ממשי או אפשרי. המדיה החברתית היא הניגוד לנסיעה, שתמיד יש לה התחלה ותמיד יש לה סוף. המדיה החברתית לוכדת את המאזין לה וחוטפת אותו מידיה המטלטלות של הרכבת. המדיה החברתית חיצונית למציאות. המדיה החברתית היא בריחה וגם שדרוג, היא רב כיוונית, היא הכול ואין היא דבר.

ובין כל אלה, המשדרגים והבורחים, יושב זה שרק שם, רק יושב, נאמן לתנועה הפסיבית. הנווד הבוהה.

פייסבוק

שנים ארוכות נודעתי בהתרחקותי מפייסבוק. עוד כשהרשת החלה דרכה ("ואז אתה יכול לשלוח לי ביצה מתנה!!") זה נראה לי מטופש והמוני ונמנעתי מזה. המשכתי להחזיק במראית עין של התרחקות "אידאליסטית" או מתנשאת גם כש"פייסבוק" קצת הפך לשם נרדף ל"אינטרנט". המפלצת הלכה ותפחה, בנתה בתוכה ערים ועיירות, מהן יפות ומהן מכוערות. ואני בשלי – לא מתחבר לפייסבוק. לא נכנס לתרבות הלייקים וצבירת החברים המזויפים. לא מפקיר את מסתרי אישיותי בידי מוחכוורת.

בעת העתיקה של האינטרנט הייתי פעיל במידה זו או אחרת במה שהיה מקובל באותם ימים: ICQ, mIRC, פורומים, "במה חדשה" ושלל אופנות שעלו ופרחו עד ששקעו למצולות. פתחתי וסגרתי לא מעט בלוגים. ברוב הדברים לא השקעתי באופן רציני במיוחד, כיאה וכמתבקש מאדם בינוני וסביר בשנות העשרים המוקדמות לחייו. אמנם כבר הייתה קיימת החרדה מהתחברות לרשת הנוירונים העצומה ההולכת ומתהווה, אבל זו לא הייתה חרדה משתקת. להיפך – היא הייתה מלווה בהתלהבות מהדבר החדש הזה שנוצר.

מה הרחיק אותי? ההתפוצצות חסרת הפרופורציה של עידן המידע? שינויים ותהליכים שעברו על החיים שלי? נסיבות שרירותיות לחלוטין שתפחו והתפתחו לדבר מה בעל מראית עין של משמעות? תהיה הסיבה אשר תהיה, התרחקתי והתרגלתי למצב שיצרתי. בניתי רושם של אידאולוגיה שמתנגדת לרשת החברתית התנגדות פסאודו־הומניסטית, מתנשאת ויהירה. ותחת כל השכנוע העצמי והחיצוני הזה התחבאה הסיבה האמיתית: פחד.

לא רק הפחד להתבטא, להיחשף, ליצור ולהתמשך אל מעבר לעצמי. יותר מכל אלו משתק במיוחד הפחד להתחייב ולעמוד מאחורי הדבר אותו אני יוצר. זכורה לי התחושה שהרגשתי כשהבנתי שהעבר הדיגיטלי שלי שמור במרתפיה של גוגל וזמין לכל דורש. רשת חברתית כדוגמת פייסבוק רק מחמירה את המצב עם העבר המצטבר שהיא יוצרת, מעין מודל ברגסוני של ההיסטוריה שלנו. המודעות המטאפיזית לעבר זה מרתיעה, מרתיעה מאוד.

כל כך קל לבחור במיסתורין תיעודי, צמצום מירבי של תמונות ושל טקסטים מגדירי זהות, הישארות בתבנית של צורה מופשטת טהורה וחסרת מאפיינים. כמה נוח להישאר כאידאה. וכה גבוה התשלום.