ארכיון תגיות: שפה

מוקדם יותר

In der Vergangenheit…‎, "בעבר…", אני מתחיל לתאר מצב עניינים שהיה רלוונטי בעבר אך לא כיום, ונענה בצחוק ובתיקון: צריך לומר "früher" – "מוקדם יותר". כי בגרמנית הביטוי "בעבר" כנראה לא מקובל בתיאור של זמן ממשי ואישי, או שאולי נשמע מצחיק בהקשר הזה. לעבר יש מעמד מיוחד במטפיזיקה הלשונית הגרמנית. או משהו בסגנון.

אבל הביטוי "מוקדם יותר", שמתאר בגרמנית זמן־עבר כלשהו, היום בבוקר, או אתמול, או לפני שנה, ובכל אופן כל נקודת זמן שחלפה ונמצאת בזיכרון, לא כל כך מתיישב בלשון העברית. מוקדם יותר. בוודאי הכוונה למפגש שהתרחש לפני שעה קלה, או לידיעה חדשותית טרייה יחסית. אבל לא לאתמול, ובוודאי שלא ללפני חודש. היה – וחלף.

מוקדם יותר. צריך למהר, כי מה שעכשיו יהיה כהרף עין מוקדם יותר, ולאחר מכן לא יהיה עוד. יהיה ב"עבר": ארמון בטון מסיבי ודומם, גל־עד למה שהיה ולא רק שאיננו עוד אלא אפילו לא מדקדק את העכשיו. בטווח של ה"מוקדם יותר" עוד אפשר לעשות ולהציל משהו מהמידיות של החוויה, לצייר חוט מההתרחשות הטרייה אל העכשיו במעין הווה מתמשך של שעות ספורות. תחושת הרשות־הנתונה, שאותה קשה לחלץ מהזיכרונות הרחוקים שדומה שנתקבעו דטרמיניסטית מאז ומעולם, עדיין אופפת את אלה הטריים, האחרונים, שאורם הדועך מתעקש להאיר קמעה את הרגע העכשווי. זיכרונות המוקדם־יותר.

Früher. אולי עדיף לתרגם "מקודם". או שזאת אפשרות גרועה אף יותר. Früher וזהו. כל מה שלא עכשיו ולא יבוא עוד, ובכל זאת קיים איפשהו, כשארית. לפני דקה? לפני שנה? אחד הם. יש עכשיו, ומיד יש "היה". ומרגע שנהיה "היה" ישאר כזה, דומה לכל מה שהיה. השפה הגרמנית חדה כתער.

Vergangenheit. לא לחינם נמנעים משימוש במילה הזאת לתיאור הלך הזמן היומיומי. שהרי זוהי נומינליזציה, הפיכה לשם־עצם, של צורת הבינוני־עבר vergangen של הפועל vergehen: לעבור; לחלוף; לדעוך; למות. כמה טוטליות בציר שמתחיל בלידת היקום ומסתיים במותו של היחיד. איזו עוצמה קיומית בהשוואה ל"עבר" העברית או ל־past האנגלית. ועם כזו דומיננטיות במילה אחת כדאי לשמור עבורה את המקום הטהור, המטפיזי, התאורטי, ולא לשים אותה יחד עם חוויות חלוף הזמן היומיומיות. את אלו אנו מבקשים להצמיד לגוף החי, להתהוות, ולו כדי להחביא מעצמנו את סופם.

הגל בתוככם

מרחק קצר – כשתי דקות רכיבה – מפריד בין ספריית האוניברסיטה הטכנית של ברלין לבין מרכז הקהילה היהודית ברובע שרלוטנבורג. את המרחק הזה לא קל לעבור: על שני הצמתים שבדרך השתלטו השיפוצים הכה אופייניים לעיר, קוטעים את הרצף האורבני, כאילו קוראים למחלקה לארכיטקטורה להתערב בדחיפות. בלימת פתע לפני מחסום לא צפוי גורמת לי ליפול מהאופניים ולהיפצע קלות. מהמקום הזה נראה כאילו המעבר להמשך הרחוב חסום לגמרי.

מול בניין הקהילה, אליו הגעתי על מנת לבקר בספרייה, עומד שוטר. אסור לקשור את האופניים למתקני ה"חניה" שנמצאים שם. אני נאלץ להרחיק עד לקצה הרחוב, המקומות היחידים שניתן לקשור אליהם את האופניים נמצאים כבאורח פלא ממש מול הבניין. מסביב בתי קפה, רחובות, חנות מוצרי ים המלח. העיר ממשיכה כבשלה, בעוד שיום יום, עשרים וארבע שעות, מרכזם המנהלתי־תרבותי של יהודיה שמור ומוגן ומצולם ומוקף ומפוחד.

אחרי בדיקה ביטחונית ופלסטר שנתן לי השומר אני נכנס לספרייה. מדפי ספרים מעץ, במיטב המסורת של ספריות משנות השישים והשבעים, מברכים את המבקרים. ברוב המדפים שולטת הלשון הרוסית, השפה הדומיננטית בקרב הקהילה היהודית של גרמניה, שמורכבת ברובה מיוצאי ברית המועצות לשעבר. מבוך משונה של מדפים: ספרות יפה, ספרי קודש ודת, ספרות עיונית על יהודים ויהדות. ספרות גרמנית ורוסית שנכתבה על ידי יהודים – את חלקה ניתן לכנות באמת 'ספרות יהודית', את חלקה האחר כתבו גדולי הספרות האוניברסלית שגורלם נקשר בעם היהודי. אזור של ספרות ישראלית, ברובו תרגומים לרוסית, שבסופו פינה של שפת המקור. שורת מדפים מאיימת של היסטוריה של עם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל במבחר שפות.

האם שפת היהודי עברית? ושפת היהודי בגרמניה? ושפת היהודי הרוסי בגרמניה? והיהודי הגרמני בישראל? והיהודי הישראלי בגרמניה? הישראלי היהודי בישראל? היהודי היהודי? היהודי?
הם יהודים, אבל הם לא מדברים בשפתי. שפת אמם גם אינה שפת המקום בו הם חיים. וזו השפה שבה אנחנו מדברים בינינו, הספרנית ואני: כל צד עושה צעד אל מעבר לשפתו שלו, מתגבר על הדבר אליו הוא רגיל על מנת למצוא מכנה משותף. הם אכן יהודים, אבל הם זרים לי מצד אחד וזרים למקום מהצד האחר. ואני זר להם, אַוּסְלֵנְדֶר בתוך אַוּסְלֵנְדֶרְן – ואילו בחיפה שבארץ ישראל הייתי אזרח זר בתוכם, אחרוּת הדדית. הזהויות נמסות אחת לתוך השנייה, והמבקש למצוא עצמו כחלק מאחת מהן מגלה שהוא זר לכולן.

ביציאה אני מתבונן בפסל ברונזה שהוצב במעין רחבה בחזית הבניין, שעשויה הייתה גם להיות חניה. על הפסל חקוקות המלים מסֶפר שמות: "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם". מכיוון הבניין נראה רק סופו של הפסוק. דמיונה של האות ר' לאות ל' מתעתע בי, ואני קורא: "הֵגֶל בתוככם".